הרגע הזה שבו את מרגישה שאת לא יכולה יותר,

משהו בתוכך פוקע ואת מתחילה לצרוח, לאיים ולהעניש –

לא באמת קרה עכשיו.

הוא התחיל הרבה קודם.

 

זה קורה מול טנטרום של בן השנתיים

או התקף זעם של בת החמש.

בן השבע שמסרב להתלבש או בת התשע שנעלמה בלי לבקש רשות.

לא משנה מה קרה,

בסוף את תמיד מרגישה פתאום זרה לעצמך,

כאילו אישה אחרת הגיבה מתוכך.

כאילו נלחץ בך כפתור אדום ומשם העניינים יצאו משליטה.

 

וזה באמת מה שקרה.

אם במח היו צבעים, הכפתור שנלחץ לך שם היה בוודאות אדום.

אחרי שנה וחצי של מלחמה, אנחנו בקיאות בעל כורחנו בסוגי טילים שונים

ובזמן שלוקח להם להגיע ליעד. (זוכרת את טבלת הטילים בליל המתקפה האיראנית?

איכשהו היא שעשעה אותי בתוך הטירוף של הלילה ההוא)

טילים לא מגיעים משום מקום.

הם לא מתפוצצים ככה סתם ברגע אקראי.

יש להם דרך ארוכה לעבור עד שהם מגיעים ליעד ומתפוצצים.

לפעמים, יש כמה שעות טובות מרגע השיגור ועד רגע הפיצוץ,

ובטווח הזמן הזה יש כל כך הרבה מה לעשות כדי לתפוס אותו בזמן.

 

כשאת מתפוצצת על הילד,

או כשהוא מתפוצץ ואת מתפוצצת בתגובה,

הפיצוץ אולי קרה עכשיו, אבל הטיל שוגר עוד הרבה קודם.

ואת הטיל הזה, אפשר לנסות ליירט.

 

דיברנו על מערכת העצבים של הילדים,

עכשיו נדבר קצת על מערכת העצבים שלנו.

למעשה, היא מורכבת בדיוק מאותם חלקים,

רק שאצלנו זו מערכת בשלה ובוגרת.

מה שחסר אצל הילדים –

היכולת להתווסת באופן עצמאי ולשלוט בדחפים –

אצלנו כבר קיים. או במילים אחרות,

אנחנו יודעות לא רק לשגר טילים, אלא גם ליירט אותם.

 

הכל מתחיל בזה שבתוך המח שלנו יש מערכת שנועדה לשמור עלינו בכל מחיר.

כשהיא מזהה איום, היא עושה הכל כדי להגן על עצמנו מפניו:

היא תוקפת. זו הדרך שלנו לנטרל את האויב ולהפגין חוזק.

זו מערכת שנועדה להציל את חיינו במקרה של איום אמיתי,

אבל היא עושה את אותה עבודה בדיוק גם כשהאיום הוא לא מחבל רעול פנים,

אלא איומים קטנים של היום יום:

ביקורת קשה, ילד שלא מתנהג יפה, ילדה שמדברת בגסות,

מריבה עם בן הזוג, אירוע להפיק או כל דבר אחר שמפגיש אותך לרגע עם

תחושת הקצה שלך.

והורות, מביאה בלי סוף לתחושות קצה כאלה.

 

ברגע שמערכת הלימבית לוחצת על הכפתור האדום,

כל התובנות נעלמות. הרציונל דוהה. ההחלטות הטובות מיטשטשות.

כי באותו רגע, המערכת הלימבית מנתקת את הקשר עם החלק הקדמי של המוח,

זה שאחראי על שליטה עצמית, אכפתיות, הבנה של תוצאות, תכנון לטווח ארוך,

ועובדת על ספידים. היא תוקפת, היא זועמת, היא צועקת;

מתנהגת באופן בלתי מרוסן ולפעמים אפילו מרושע.

זה מה שקורה לילד שלנו כשהוא מתפרץ,

וזה מה שקורה לנו.

עם הבדל אחד ענק: אנחנו יכולות לעצור את הלחיצה על הכפתור האדום.

אנחנו יכולות לחבר, באצבעות רועדות ובלב הולם, את החיבור בין שני חלקי המח בחזרה.

וזה, במילים אחרות, להתווסת.

 

ולזה אני מתכוונת כשאני אומרת לעלות על מסוק.

לעלות על מסוק זה לעשות סוויץ' מנטלי ברגע הפיצוץ.

זה להתבונן על האירוע, ובמקום להסחף לתוכו ולשלוף את התותחים שלי,

זה להפעיל את מערכת היירוט.

זה לעצור, לנשום עמוק, לנתח את המצב, להבין מה קורה,

להבין שזה קרב בין שתי מערכות לימביות סוערות, ולבחור להיות זו שמנהלת את האירוע ומווסתת.

 

אבל הטיל שוגר עוד הרבה קודם, זוכרות?

מערכת העצבים שלנו הגיעה לקצה כבר קודם.

הסטרס שלנו כבר חצה קווים עוד קודם.

כשהמערכת מתפוצצת על שטויות, זה סימן שהיא עמוסה מידי.

וזו האחריות המענגת שלנו, לנהל את מערכת העצבים שלנו.

לנהל את כמויות הסטרס, הפיזי והנפשי, בחיים שלנו,

כדי שלא נגיע למצב שבו המילים שיוצאות לנו מהפה, מפחידות אפילו את עצמנו.

אז הצעד ראשון בדרך לניהול את מערכת העצבים האימהית שלנו,

הוא הבדיקה:

כמה את מכירה את מערכת העצבים שלL?

מה מפעיל אותה? מה מעמיס אותה?

מה את עושה כדי לרוקן ממנה קצת סטרס?

מה את עושה כדי לשפר את התפקוד שלה, כדי לרכך קצת את מצבי הקצה?