האוקיינוס השקט

את יכולה לקרוא לזה "זמן איכות" או "חוג אמא",

אבל זה לא חייב להיות חגיגי כל כך.

זה יכול להיות רבע שעה ספונטנית

של הכנת ארוחת ערב במטבח,

או הרכבה של פאזל על הרצפה.

יש כאן רק כלל אחד:

פעילות משותפת,

מתוך נוכחות מלאה (בלי פלאפון ובלי לתקתק את הבית תוך כדי),

בלי אלמנטים של תחרות, לחץ או מסר חינוכי.

 

איך מובילים לרגע כזה?

מנקים ביחד את הבית, כתף לכתף.

לשים בצק, חותכים סלט,

מקפלים כביסה או משחקים בקלפים,

יושבים לקרוא ספר,

מציירים ציור ביחד,

מדפדפים באלבומי תמונות

או סתם שותים כוס שוקו בנחת.

 

אם הלכתם על משחק קופסה,

שימי לב שאת בוחרת במשחק שאין בו תחרות ומתח,

כזה שיש בו שיתוף פעולה הדדי ולא נצחון חד צדדי.

רוב משחקי הקופסה מכילים עלילה של הפסד ונצחון –

זה פחות משרת את המטרה.

זמן האיכות הזה נועד לפתוח את הלב ולגדוש אותו במנות של תשומת לב,

ותחרות, אפילו מדומה, לא מאפשרת ללב להיות פתוח לרווחה.

 

נשמע קל, נכון?

לא תמיד.

אנחנו כל כך עסוקות וטרודות,

שבכל רגע נתון, תמיד תהיה איזו משימה ממתינה

או משהו שצריך לסמן עליו וי.

כשאנחנו במרוץ החיים, קשה ליצור בועות של נוכחות קשובה.

קשה לשים את הנייד בצד, או את המחשבות על הולד,

ופשוט להיות.

להרפות את קצב הלב והמח.

 

יש עוד משהו שקורה ברגע הזה

שאת מתיישבת על הרצפה ומתחילה לשחק,

או כשאת יושבת לקפה עם המתבגר:

פתאום מכרסם בך רעב,

פתאום עייפות פושטת באיברייך ואת מתחילה לפהק,

פתאום את מגלה שאת צריכה להתפנות.

את לא באמת מצליחה להיות שם.

למה זה קורה?

כי אנחנו רצות, בתוך ענן של רעש לבן,

לא מקשיבות לגוף ולקריאות שעולות ממנו,

לא עוצרות רגע לגלות שאנחנו זקוקות לשנ"צ קצר

אולי כי אם היינו עוצרות, לא היה לנו כח להמשיך…

ואז כשאת מאפשרת רגע לנוכחות לעטוף אותך,

עולות קריאות המצוקה של הגוף ומאפילות על שדה הראייה.

 

מה עושים?

מתייחסים אלייך קצת יותר ברצינות.

מכניסים תחנות טעינה.

חוצבים בעומס בועות נוכחות.

ממלאים את הלב, עד שהוא יעלה על גדותיו

וישפיע על האחרים.

זוכרים שלהצליח להיות נוכחים ברגע

זה הרבה עניין של תרגול

והתנסות באושר שממלא את הלב בעקבותיו.

דרך אחת למילוי, היא איך לא – משחק!

כן, משחק של נשים מבוגרות ורציניות >

מתי שיחקת בפעם האחרונה?

מהו משחק בשבילך?

 

בפוסט הבא, נצלול לתוך הים הקר(י)בי >