יש לך את כל הילדים שלך, ואותו.

זה שברגע מסוים שחלף פתאום,

הבנת שזו כבר לעולם לא תהיה

אהבה ממבט ראשון.

זה שכבר שנים את מנסה לאהוב בכל ליבך,

אבל האהבה לא ממלאת את כל הפינות בשווה.

תמיד יש איזו פינה של תרעומת, של תשישות,

של למה אתה ככה, של למה הכל כל כך מורכב איתך.

של את כל כך שונה מהילדה שהייתי,

של אתה כל כך דומה לילדה שהייתי, אבל עושה הכל הפוך,

של אתה דומה לחלקים שלי שרציתי לשכוח,

של את עושה בדיוק את מה שאני שאבא שלך עושה ואני נחנקת.

את הולכת סביבה על ביצים,

ומייחלת שתבקע מתוך הביצה שלה כבר.

את בוכה כשאת מתפללת שיהיה לו טוב,

אבל כשהוא לצידך, את מחכה שיבוא הערב ותהיי לבד.

וגם הוא אוהב אותך,

אהבה שאין לה סוף

אבל יש בה חומה.

ובחומה הזו אתם מתנגשים שוב ושוב.

את החומה הזו את לא יכולה לשבור;

את החומה הזו את יכולה רק להמיס.

אבל את יודעת משהו?

(שמחקרים גילו, אבל זה לא באמת משנה,

כי הלב שלך כבר יודע)

הילדים האלה, שדרשו ממך כל כך הרבה עבודה אימהית,

התכווננות תמידית והליכה בדרך לא מוכרת,

הם הילדים שהלב שלך נכרך באהבה אחריהם.

כשהחומה שלהם נמסה ונופלת, והלב נפתח

אין מי שמכירה את נבכי הנפש שלהם טוב יותר ממך.

אין מי שיכולה להגיע אליהם יותר קרוב ממך.

כי עם הילד הזה שלך,

זה שנשכת את השפתיים

שהחנקת את השאלה "למה"

שפתחת לו מחלקה חדשה בלב,

זו לא אהבה ממבט ראשון,

זו אהבה ממבט חוזר. וחוזר. וחוזר.