הבנו שמעבר לשנת לילה הוא לא רק

עוד משימה שצריך לתקתק בלו"ז היומי,

אלא משהו גדול ומשמעותי הרבה יותר מזה.

הבנו שחוסר שיתוף הפעולה הקלאסי של הילדים

בכל מה שקשור להתארגנות לשינה

הוא לא סתם חוסר משמעת, אלא אינסטינקט מולד

של רצון נגדי שמתעורר ביתר שאת דווקא עכשיו.

הבנו גם שכדי להגיע בטוב לשעת ההשכבה,

כדאי לך לעצור לתחנת רענון קצרה רגע לפני שזה מתחיל.

 

פתחת את הלב,

רתמת את הילדים לשיתוף פעולה באווירה של כיף וצחוק

עשית הכל כדי להוריד את הבהלה מהפרידה,

אבל הילד לא נרדם.

והוא רוצה אותך עוד קצת לידו.

וכשאת קמה, הוא מזעיק אותך בחזרה.

הדקות חולפות ואת מרגישה שהאנרגיה שהטענת עומדת להתרוקן.

למה לוקח לו כל כך הרבה זמן להרדם?

 

שינה היא מנגנון פיזיולוגי שבו המח מכבה את עצמו.

מתג הכיבוי נמצא בראש המגדלור,

ובדרך לשם הוא צריך לעבור ים סוער של רגשות,

ולטפס בגרם מדרגות לולייני שמוביל אותו אט אט למצב הרצוי של ויסות ורגיעה.

לפעמים, מתג הכיבוי רחוק מידי,

וזה אומר שהילד לא עייף מספיק (נכון בעיקר לקטנטנים שישנים במהלך היום)

או שהבית מוצף באור, והורמון השינה (מלטונין)

שצריך את החושך כדי לעבוד, לא עושה את העבודה

או שהפעילות שקדמה לשינה הייתה רווית אדרנלין

שמרחיק את השינה.

הפיזיולוגיה של השינה היא נושא רחב בפני עצמו, נשאיר אותו להמשך.

אנחנו שוחות כרגע בים הרגשות.

 

והנה הגענו לצעד השלישי:

לנקז תסכולים מראש.

הצעד הזה הוא בעצם סירת ההצלה שבעזרתה הילד

חוצה את הים הסוער ועוגן ליד המגדלור.

בלי הסירה הזו, הוא עלול לאבד את הדרך ולהאבק בגלים שגבוהים ממנו.

 

ילדים לא מצליחים להרדם

כי הם לא מוצאים את מתג הכיבוי.

(לא זה של האור)

 

ילד שוכב במיטה.

הוא יודע שהוא צריך להרדם עכשיו,

אבל המח שלו מלא ברעש

שהוא לא מצליח להשתיק.

כל ארועי היום בגן, בכיתה ובבית

עולים לשידור ומפטפטים ללא הרף,

חוזרים על עצמם שוב ושוב (בדיוק כמו ברדיו)

 

כשהילד חזר הביתה, הוא יכל סוף סוף להסיר

את שריון הדריכות המעיק ששמר עליו

בהתמודדויות השונות מחוץ לבית,

בתפקוד שנדרש ממנו בכיתה או בגן,

במערכות היחסים עם החברים

ובעמידה בדרישות שהציב בפניו הצוות החינוכי.

ואם הוא ילד רגיש מאד? כנראה שהוא מגיע על סף פיצוץ.

 

הוא נושם עמוק ומרגיש בבית,

ובדיוק באותו הרגע עולה בו רגש עז של תסכול

שנצבר בחלקים קטנים מהרגע שפתח את העיניים בבוקר

התסכול הזה שנשמר בתוך מיכל משוריין במח,

משתחרר בבת אחת

והוא צועק, וזורק חפצים, ואולי קצת מרביץ.

 

אמא שלו נבהלת, מנסה להרגיע

לפשר, להעניש, להסיח את הדעת

מתייחסת לסימפטום ומפספסת את הדבר האמיתי:

יש כאן תסכול שצריך לצאת ולהתאדות, אחרת הוא ישאר לתסוס בפנים

וכשיגיע הרגע לישון

התסכול יחזיק את המתג חזק ולא יתן למח להתכבות

עד שהפורקן יגיע או עד שהעייפות תכריע, המוקדם מבינהם

 

אוקי. מה עושים תכלס? לתת לילד להרביץ?

גם תסכול הוא נושא רחב ומרתק בפני עצמו,

וכאן אנחנו רק נוגעים בו (שישאר טעם של עוד 😉)

לא נותנים לו לפגוע באף אחד, זה קו אדום

אבל כן נותנים לו לפרוק את האגרסיות שהתסכול מביא איתו

בצורה מבוקרת, ואפילו יזומה מראש, לפני שזה קורה לבד >

 

לדוגמה, זורקים עליו כרית ומאתגרים אותו להחזיר

ומפתחים מלחמת כריות כיפית.

נותנים לו עיתון ישן ומבקשים לקרוע לגזרים,

או זורקים כדור על הקיר בעוצמה.

 

שימי לב,

מדובר בפורקן אגרסיות

ולא בפורקן אנרגיה

ולכן נסיעה מהירה באופניים או קפיצות על המיטה, לא תעשה את העבודה.

כשתתנסי עם ילדייך, תבחיני בהבדל.

הילד להוט לפרוק את האגרסיות שלו, ולאחר הפורקן,

הוא נראה כמו כדור שהוציאו ממנו את האוויר.

 

הוא מאופס, הוא רגוע,

הוא מדבר פתאום בווליום רגיל,

ומסוגל לשקוע לתוך משחק דמיון,

הכנת ש"ב או כל פעילות איכותית אחרת.

וכשיגיע הלילה, המח שלו לא יהיה מוצף

והוא ירדם בקלות ובמהירות.

 

זה בסדר אם את מרגישה בהלה עכשיו.

זה בסדר אם לא מתאים לך מלחמת כריות ברגע שהילדים חוזרים מהלימודים.

תתבונני על זה. נסי לזהות איך מתפרץ התסכול אצל כל אחד מילדייך.

תחשבי מה את כן יכולה לעשות במסגרת הכוחות שלך.

זה איזון עדין שחשוב לשמור עליו.

ואחרי שתנסי, תחזרי לספר איזה ילד קיבלת 😊