יש לי וידוי.

מהמטבח הקטן שלי יצאו משברים קולינריים גדולים.

כמו למשל,

הרגע הזה שהוצאתי מהתנור עוגה שחומה, גבוהה ואפויה מאד

וכשפרסתי ממנה פרוסה נדיבה

תוך כדי שאני חולמת על רגע נדיר של קפה שווה,

אני מגלה שמבפנים היא לא אפויה בכלל.

זה בדיוק מה שקורה כשאת מענישה את הילד שלך.

כלפי חוץ – הוא מתיישר, הוא מתאפס, הוא חוזר להתנהג יפה

אבל אחרי שעתיים או יומיים,

כאילו לא קרה דבר.

כי בפנים, שום דבר לא נאפה, שום שינוי לא התחולל.

כשאת מענישה את הילד שלך,

את בעצם רוצה ללמד אותו ערך

אבל מה שאת מלמדת אותו

זה פחד.

ההבנה היחידה שמופנמת שם היא

ההבנה שהכח שלך חזק יותר משלו.

כשעוגה נאפית בחום גבוה,

היא נשרפת.

אבל כשילד מקבל עונש,

הוא קופא.

הוא מתאפס, לא בגלל שהוא הבין

כמה חשוב הערך שלימדת אותו זה עתה.

הוא משתנה כי הוא מבין שזו הדרך להינצל מהאיום,

מהבולען ההיקשרותי שנפער פתאום מתחת לרגליו.

אבל כשהאיום כבר לא מעל הראש,

או כשזה איום שחוזר שוב ושוב ומאבד מהילת העוצמה שלו,

הוא חוזר להיות מי שהוא היה קודם,

ילד לא בשל עדיין.

עונש עושה הרבה דברים:

הוא מביא לציות מהיר –

וגם מלמד את הילד שהדרך להשיג דברים היא כח.

הוא טובע בילד את ההבנה איזה גבול אסור לו לחצות שוב –

אבל לא את ההבנה של הערכים שהגבול הזה ממסגר.

(אם הוא יפגוש את הגבול הזה בסיטואציה אחרת,

הוא כנראה לא יזהה שמדובר באותו דבר)

הוא יוצר היררכיה חדה של גדול שגובר על קטן –

והכניעה שהוא יוצר היא זמנית בלבד, עד שיהיה לו מספיק כח לתגובת נגד.

הוא יוצר פרידה רגשית ופיזית –

ומרחיק אותך מעמדת הובלה אמיתית.

עונש זו דרך קצרה שמכבה שריפות;

חינוך זו דרך ארוכה שמטפחת את אש התמיד בליבו של הילד.

בפעם הבאה,

כשהעונש עולה על דל שפתייך,

תנשמי רגע ותחשבי:

מה אני באמת רוצה להשיג כאן?

מה אני באמת רוצה ללמד אותו?

למה הוא מתנהג ככה עכשיו?

האם יש דרך אחרת להוביל אותו בה?