אצלי יש עכשיו שקט שאחרי הסערה.
סערת ההשכבה, כמובן.
הילדים שלי לא נכנסים למיטה בשקט מופתי,
אומרים קריאת שמע ושוקעים בחלום מתוק.
יש את סאגת האמבטיה, וסאגת לבישת הפיג'מה
וסאגת הכניסה למיטה ובחירת הסיפור,
ואז כוס מים ועוד אחת, ושירותים, ושיעורי בית שנשכחו,
ועוד משהו חשוב להגיד
ואני? די. לילה טוב!
כשאני מקריאה לילדים את הסיפור החמוד
"עוד פעם לילה טוב"
אני לא יכולה שלא להזדהות עם האמא והקמט הכעוס במצח
ולא יכולה שלא להתמלא בחמלה כלפי הילד שלא מצליח להרדם
והילדים? מחייכים חיוך קטן של הזדהות.
מה קורה אצלך?
השכבה לשנת לילה לא חייבת להיות סיוט.
היא לא חייבת לקחת נצח.
והיא יכולה להיות החלק הכי כיפי של היום
גם לך, אמא, וגם להם.
רוצה לפצח את זה איתי ביחד?
שישה צעדים ואנחנו שם.
צעד ראשון
עבורנו, המבוגרים, כניסה לשנת לילה היא עוד אחת מפעילויות השגרה שלנו
בדרך כלל אנחנו מחכים לרגע הזה שבו הגוף יכול סוף סוף להרפות
המחשבות הופכות לאיטיות
רמת הדריכות יורדת והשינה המתוקה אוספת אותנו ברוך.
ואצל הילדים? שינה היא בדיוק ההפך.
היא אחד האירועים הכי דרמטיים של היום.
למה?
בשביל ילדים, ללכת לישון זו חווית פרידה.
פרידה מהיום שהיה. פרידה מהסיפור שהם שקעו לתוכו במשחק.
ויותר מהכל, פרידה ממך.
פרידה זהו רגש שמכניס את המוח למצב של דריכות.
של תחושת סכנה וחוסר אונים.
הם פשוט לא בשלים מספיק כדי להחזיק בתוכם את הפרידה הזו,
לווסת את החרדה שמציפה אותם,
ולהחזיק את ההבנה שהכל ימשיך שוב מחר.
הבהלה מעלה התנגדות
ההתנגדות של הילדים פוגשת בהתנגדות שלנו
ברצון הלגיטימי שלנו לזמן קצר של שקט בסוף היום
וכך הפך זמן ההשכבה לדפוס קבוע של
התנגדות, בהלה, איומים, הבטחות והמון המון תסכול.
אז נכון שפרידות הן חלק בלתי נשלט מהחיים,
ואנשים טוענים שילדים צריכים להתחשל כדי להתמודד עם העולם,
אבל אנחנו יכולות ללמד אותם להתמודד עם פרידה
דרך הפרידות שכן נמצאות בידיים שלנו.
כמו לדוגמה, איך לא, פרידה לשנת לילה.
איך?
לא מתמודדים עם פרידה באמצעות פרידה אחרת.
אנחנו עייפות, קצרות וחסרות סבלנות
והמשפטים שיוצאים מאיתנו באופן ספונטני הם
"אני חייבת ללכת כבר", "פעם אחרונה ודי" "אני הו-ל-כ-ת"
ובלי להתכוון, הגברנו את הבהלה, העמקנו את הפרידה
אז מה כן?
יש דרך להפוך את כל הבלגן הזה
לזמן הכי קסום ביום.
הצעד הבא הוא להפוך את הכל למשחק.
נשמע מוזר למדי? בפוסט הבא תגלי
טכניקה-משנת-חיים, אבל באמת.