שבוע של אדר מאחורינו. איך הלב שלך? כמה שמחה הצלחת להוסיף בו בימים האחרונים? לפני שנתגלגל לנקודות מבט היקשרותיות נוספות על החודש המעניין הזה, מזכירה לך שוב: זה חודש שקורא לנו להרבות בשמחה. להגדיל באופן מודע את מינון השמחה שלנו בתוך מיקס הרגשות הקיימים כרגע. את לא אמורה להיות שמחה כל הזמן, או באנרגיה גבוהה באופן קבוע. כולנו נעות בתוך מעגל של רגשות משתנים, מצבי ויסות שונים ותגובות מתחלפות של הגוף. השאיפה להיות שמחה כל הזמן היא שאיפה לא ריאלית, שרק מרחיקה אותנו מעצמנו 🙂

ואחרי התזכורת החשובה הזו, נחזור למה שהחלנו בשבוע שעבר; משחק אסוציאציות היקשרותיות סביב פורים, אדר וכל המסתעף. מגילת אסתר, סיפור המגילה; כמה שנים עובר איתנו הסיפור המיוחד הזה? כמה דורות מספרים את הסיפור הזה, בכל שנה מחדש, הורים לילדים, וילדים לילדיהם? לכל אחת מאיתנו יש סיפור שעובר איתה מדור לדור. סיפור של קשר, סיפור של זכרונות, סיפור של אמונות ותפיסות חשיבה. אחד מחומרי הבניין המעצבים את האישיות, הזוגיות וההורות שלנו זו ההעברה הבין דורית. הדרך שבה הורגלנו להסתכל ולפרש את העולם, ממש מהרגע הראשון. העברה בין דורית מכינה לנו מעין מסגרת שלתוכה ניצוק את החומרים שלנו, שמתעצבים בהתאם למסגרת הזו, ולנקודות בציר הזמן ההיסטורי-משפחתי שנעוצות בה, שממשיכות לא פעם לגבות דמי שכירות מהדורות הבאים.

באופן טבעי, ההורות שלנו מתבססת על מה שספגנו בהעברה בין דורית, על החלקים הנפלאים שלה ועל אלו שפחות. ולמרות שכנערות הבטחנו לעצמנו מאות פעמים שאנחנו לא נעשה כך וכך לילדים שלנו, כשאנחנו הופכות לאמהות, אנחנו משחזרות את הדפוסים ההוריים שחווינו. לא פעם אני פוגשת בקליניקה אמהות שאומרות: גדלתי בבית כזה וכזה, ואני כל כך רוצה להעניק לילדים שלי אימהות אחרת! וזה קשה, כל כך קשה, לצאת מהמסגרת הזו ולבנות מסגרת חדשה. כשההרגלים האוטומטיים שלנו הם להעניש, להגביל, להימנע, להתרחק – נדרשים כוחות נפש אדירים כדי לעצב דפוסים חדשים, מכילים ומחוברים יותר. זה קשה, אבל אפשרי. וזה מביא אותי ללימוד נוסף ממגילת אסתר.

איזה מצב מייאש זה היה, להיות אסתר בתוך הכאוס הזה. בית זר, בעל מרוחק ועוין, קרועה ממשפחתה, על סף תהום. ועל אף שכל הנתונים לרעתה, אסתר לא מתייאשת. היא פועלת בתוך מערכת היחסים המאתגרת שנקלעה אליה, ויוצרת משהו חדש. קשר הוא חומר גמיש שתמיד אפשר לעצב ולפסל מחדש. בתוך מרחב של קשר, תמיד אפשר למצוא זרע קטן שעדיין לא נבט, ולהשקות אותו עד שיפרח. גם בהורות שלנו, מול לב סגור של ילד שהולך ומתרחק, אף פעם לא מאוחר מידי להיקשר מחדש. כל עוד אתם כאן, הקשר שלכם גדול יותר מכל טעות.

ועל אף שאווירת הפורים רחוקה למדי מאווירת חשבון נפש והתחטאות לפני הבורא, בכל זאת פורים ככיפורים. קריאת המגילה ותפילות הפורים מילאו את החלק הרוחני; משלוחי המנות חיזקו את החיבור שלנו לדמויות החשובות בחיינו; מתנות לאביונים הרכיבו את החלק שבו אנחנו חלק מציבור, מעניקים לשני ממה שבורכנו; מגיעה סעודת הפורים וממלאת את החלק הגשמי. גשמי? כן ולא. כי כשמסתכלים על הגוף ועל הצרכים שלו בראייה הוליסטית, הגוף הוא לא רק חלק נהנתני שמחכה לאוכל טוב; הגוף הוא מיכל הדלק שלנו, ובתפקיד המופלא של ההורות, אנחנו צריכות הרבה דלק. רוחניות אינה התעלמות מגשמיות, וכשאנחנו אימהות העסוקות בשליחות האלוקית שלנו מסביב לשעון, הגשמיות שלנו הופכת לרוחניות, והרוחניות שלנו תלויה לא פעם במעשים גשמיים למדי. מצוות משתה ושמחה מזכירה לנו את מה שהרבה מאיתנו נוטות לשכוח: הגוף שלך חשוב, והאנרגיה שלך עוברת דרכו. עם העומס של חודש אדר, בואכה ערב פסח – את הולכת לזכור את זה, נכון?

פורסם במקור במגזין הדיגיטלי "פינקל ושות'" של העיתונאית אפרת פינקל.